למרות התחלה ברגל שמאל ושורת מכשולים שנראים בלתי עבירים – אם אובמה ימצא את פשרות ה”אין ברירה” הנכונות, לשיחות הקרבה יש סיכוי. אבל סיכוי למה?

המחאות הישראליות והאמריקניות על העברת הסקאדים מסוריה לחיזבאללה משרתות את האיראנים, שמחפשים “סף מלחמה” בצפון ומלבים את האש. ראש הממשלה הלבנוני מסתובב בעולם בהיסטריה – כמי שחמאה מרוחה על ראשו

יותר מ-20 התארגנויות טרור פועלות בסיני, רבות מהן קשורות לג’יהאד העולמי ואל-קאעידה. מה גרם להתרעה החמה? אולי תסכולו של נסראללה, שמנסה כבר שנתיים לנקום את חיסול מורנייה. מפת האיומים בסיני

בפרשה הזאת כולם יוצאים רע: השב”כ – כשהמשיך לדרוש את איסור הפרסום למרות הנזק התדמיתי; “הארץ” והעיתונאי אורי בלאו – כשהביאו לחשיפת מקור ולא השיבו לצה”ל את כל המסמכים; ואילו ענת קם סיכנה את ביטחון החיילים. את המחיר נשלם כולנו

למה מיהר שר הביטחון לפרסם את החלטתו? אולי כדי לעשות שרירים – ואולי כדי להפיג את המבוכה וחוסר הידיעה בקרב הכפופים לאשכנזי, שיתמודדו על תפקידים במטכ”ל

הירי הקטלני מעזה, הראשון מאז “עופרת יצוקה”, יחייב תגובה קשה. אבל לישראל ולחמאס אין אינטרס לשבור את הכלים

לא רק במאבק בטרור מתמקד הביקור: אחרי המילים הקשות, מנסה ממשלת ארדואן להנמיך להבות. אז למה דווקא הרמטכ”ל קיבל זימון?

בעיצומה של מערכה דיפלומטית על הסנקציות באיראן – ועם חידוש המירוץ אחר הקול היהודי – שולח לכאן הנשיא האמריקני את בכירי אנשיו, כדי לפנות לציבור בישראל מעל ראשי מנהיגיו. אלא שמול ממשלת נתניהו-ישי, גם זה לא מספיק

לא רק הזדמנות צילום ביקש נשיא איראן אצל הסורים. עם אינטרס ברור להכין את האזור לפיצוץ, לא מן הנמנע שדחק באסד להעביר סוף-סוף לחיזבאללה את הנשק “שובר השוויון” – זה שישראל כבר רמזה כי לא תשלים עם הכנסתו ללבנון

החלטתו של הרמטכ”ל אשכנזי להדיח את תא”ל צ’יקו תמיר נועדה לסמן דרך חדשה: אין יותר העלמות עין בתחום המוסרי